העלייה החדה בתוחלת החיים יצרה תקופת חיים חדשה שיכולה להימתח על פני שלושים שנים מהפרישה ואף יותר, תקופה הדורשת משאבים ומקורות פיננסים. בעידן של מערכות פנסיה מופרטות ושוק עבודה תחרותי, אין כמעט משמעות ל"גיל פרישה". ראוי לאפשר לחפצים בכך להישאר במעגל העבודה
קובי רוזין, אתר כלכליסט
חוק גיל פרישה חובה נחקק בשנת 2004, על החוק חתום שר האוצר בנימין נתניהו. החוק היה חוליה ברפורמות משמעותיות ששינו באופן דרמטי את שוק ההון והפנסיה בישראל. האם החוק מתאים גם לתקופה הנוכחית?
במהלך השנים הושמעו טענות רבות כלפי חוק גיל פרישה המאפשר לחייב עובד לפרוש רק בשל הגיעו לגיל פרישה; הטענות העיקריות נגד החוק הן כי מדובר בחוק מפלה, חוק המעודד ומנציח גילנות (אייג'יזם – דעה קדומה כלפי אדם הנובעת מעצם גילו) וחוק הפוגע בזכויות חוקתיות בסיסיות. מוסכם על כולם שככל שהזקנים ימשיכו להיות פעילים, חיוניים ומשתלבים בחברה, כך ייטב להם, לסביבתם הקרובה ולחברה כולה.
מעבר לטענות הנ"ל יש לבחון את הסוגייה גם מזווית נוספת ורלוונטית – הזווית הפנסיונית. מזה שלושה עשורים פועלת המדינה בעקביות ובנחישות לצמצום המעורבות הממשלתית וביטול רשתות הביטחון בתוכניות הפנסיה. מעבר משיטת זכויות (פנסיה המחושבת עפ"י וותק ושכר) לשיטת פנסיה צוברת (צבירת כסף), צמצום אגרות חוב מיועדות ועוד מהלכים ששינו את "כללי המשחק" הפנסיוניים. במילים אחרות, מדינת ישראל גלגלה את סיכוני שוק ההון והסיכון שבעליית תוחלת החיים אל החוסכים עצמם. אגב, מדובר במגמה עולמית בתמיכת ארגון ה-OECD שדוחף גם להעלאת גיל הפרישה במדינות השונות בשם "היציבות הכלכלית".
חיסכון פנסיוני הולם מחייב הפקדות לאורך שנים רבות, לכן מחקרים מעריכים ששיעור הפנסיה של הפורשים בעתיד עלול להגיע ל 35% – 40% מהשכר המבוטח בלבד, לעומת 70% של עובדים הפורשים מתוכניות הפנסיה הוותיקות. הפגיעה הגדולה בחיסכון הפנסיוני נובעת בעיקר מהעדר "ביטחון תעסוקתי", מסתבר ש"האויב" הגדול של הפנסיה טמון ב"אי יציבות תעסוקתית" ולא בהכרח בדמי הניהול שהופחתו במהלך השנים או התנודתיות בשווקים.
סביר להניח שתהליכי הגלובליזציה, השינויים הטכנולוגיים והדיגיטליים, הפרטות של שירותים ממשלתיים ימשיכו לאפיין את הסביבה העסקית ויחריפו את המצב הקיים; וההסתברות של עובד……