תקנונים מקפחים ושופטים העומדים מנגד, מותירים את עמיתי קרנות הפנסיה מול שוקת שבורה

תקנונים מקפחים של קרנות הפנסיה, בשילוב עם שופטי בתי הדין לעבודה העומדים מנגד, מותירים מבוטחים רבים מול שוקת שבורה.

במקום שבו השופטים אמורים להגן על האדם הנזקק, באמצעות כלים שספר החוקים מעמיד לרשותם, השופטים מעדיפים לעצום עיניים אל מול העוול.

סיפורה של ליליאן חושף את הכשל העמוק בתחום מימוש זכויות הפנסיה.

באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'

מצבה הרפואי של ליליאן הלך והידרדר בשל מחלות שונות, עד שכושר עבודתה אבד לחלוטין והיא נאלצה להפסיק לעבוד. כמו רבים אחרים, התמקדה ליליאן במאבק במחלתה ובתלאות היומיום. רק כעבור יותר מארבע שנים התפנתה לממש את ביטוח פנסיית הנכות, המקנה תשלומים חודשיים למקרה של אובדן כושר עבודה. את הביטוח רכשה כאשר הצטרפה כעמיתה לקרן הפנסיה מבטחים, המנוהלת על ידי תאגיד הביטוח מנורה.

רופא קרן הפנסיה עיין בתיקה הרפואי של ליליאן וקבע ללא היסוס כי ליליאן איבדה את כושר עבודתה ביום שבו הפסיקה לעבוד. למרות זאת, דחו מסלקי התביעות במנורה את תביעתה. הם הסבירו לליליאן כי לפי תקנון הקרן לא די בכך שרופא הקרן קבע שהיא נמצאת באובדן כושר עבודה. היה עליה להגיש דרישה לקרן בתוך שלוש שנים מיום שהפסיקה לעבוד. תנאי זה הופר על ידה. את דרישתה לקרן הגישה לאחר יותר משלוש שנים.

ליליאן פנתה למערכת הצדק ושם גילתה על בשרה כי קרנות הפנסיה מתנהלות ביקום מקביל על פי תקנונים דרקוניים, שבו לפי דעת רובם ככולם של השופטים העוסקים בתחום, אין תחולה לחוקי מדינת ישראל ובפרט לא אלה המגינים על האזרח הפשוט מפני שרירות ליבם של מנסחי התנאים המקפחים המסתתרים באותיות הקטנות של תקנוני קרנות הפנסיה.

תביעתה של ליליאן נגד מנורה הונחה על שולחנה של השופטת הבכירה, אירית הרמל. אין בידי לסייע לך, אמרה השופטת הרמל לליליאן. על פי התקנון היה עליך להגיש דרישה לקרן הפנסיה תוך 3 שנים מהיום שבו הפסקת לעבוד.

אבל התקנון הוא לא מעל החוק, טענה ליליאן. חוקי הכנסת הם הקובעים ואחד מהם, חוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעות נגד קרן הפנסיה היא 7 שנים ולא 3 שנים. כדי לקצר את תקופת ההתיישנות ל- 3 שנים, הייתה הקרן חייבת להחתים אותי על מסמך בכתב, נפרד מהתקנון, שבו אני מסכימה לכך שתקופת ההתיישנות תתקצר. כך קובע חוק ההתיישנות.

מעבר לכך, הוסיפה ליליאן, הזכאות לפנסיית נכות מתחדשת מדי חודש בחודשו, בדיוק כמו תגמולי אובדן כושר עבודה בפוליסות ביטוח ואפילו כמו תשלומי שכר דירה. לפיכך, גם אם היה תוקף לקיצור ההתיישנות לשלוש שנים, היא הייתה שוללת רק את הקצבאות שהיו אמורות להשתלם לפני יותר משלוש שנים. בכל מקרה, הקצבאות עבור 3 השנים שקדמו להגשת תביעתי כמו גם אלה שאני אמורה לקבל מיום הגשת תביעתי ואילך לא התיישנו.

מבחינת שופטי בתי הדין לעבודה, השיבה השופטת הרמל, התקנון הוא "חוקה" ורק היא קובעת. מבוטחי קרן הפנסיה אינם מוגנים על פי החוקים הסוציאליים והצרכניים המקנים הגנה מפני תנאים מקפחים. בקיצור, השופטת אירית הרמל דחתה מכל וכל את תביעתה של ליליאן והותירה אותה בלא כלום.

פסק הדין של השופטת הרמל משקף, למרבה הצער, את גישת רבים משופטי בית הדין לעבודה. בגישתם אישרו שופטים אלה, אולי מבלי משים, לתאגידי הביטוח המנהלים את קרנות הפנסיה ולממונה על שוק הביטוח לשלול מהאדם הנזקק את ההגנות הבסיסיות להן היה זוכה אילו רכש פוליסה בחברת ביטוח המכסה אובדן כושר עבודה ומוות והיה מממש אותה בעזרת בתי המשפט האזרחיים.

להמחשת הפער, אשווה בין עמית בקרן פנסיה הנאלץ לממש את זכויותיו בבית הדין לעבודה, לבין מבוטח הרוכש פוליסה בחברת ביטוח הזכאי למממש את זכויותיו בבית משפט אזרחי:

הזכאות בקרן הפנסיה נקבעת בוועדה רפואית שהיא גוף פנימי של הקרן, הממומן על ידה ולכן קיים חשש מובנה לניגוד עניינים. למרות זאת, הפיקוח של שופטי בתי הדין לעבודה הוא שולי אם בכלל.

בקרן פנסיה גובה הקצבה תלוי בתשואות הקרן ובניהול שלה, והתקנון יכול להשתנות חד־צדדית לאורך השנים. העמית נכנס לקרן עם מערכת כללים אחת ויכול למצוא עצמו אחרי אובדן כושר עבודה או יקיריו אחרי מותו, עם תקנון אחר שמקפח אותו או את שאיריו. בפוליסת ביטוח בחברת ביטוח, המבוטח יודע מראש מה יקבל הוא או שאיריו.

בקרן פנסיה התקנון מגדיר מיהם המוטבים במות העמית וגם קובע תנאים לזכאותם. למשל, שאלמנה תתגורר עם המנוח שנה לפני המוות. אם אין מי שנכנס להגדרה, חסכונות של עשרות שנים פשוט נשארים בקרן. בפוליסת ביטוח המבוטח הוא שקובע את המוטבים כרצונו.

בתקנוני הקרנות משולבות תקופות אכשרה ארוכות (למשל 5 שנים) שבמהלכן אין זכאות לפנסיית נכות אם המחלה נחשבת "קודמת להצטרפות".

במקרים של הפסקת עבודה, יציאה לחל״ת, כשלי תשלום – הכיסוי לנכות ולשאירים בקרן עלול להיעלם אחרי חודשים ספורים, לעיתים מבלי שהעמית יודע זאת, כך שחולה קשה או נפטר מותירים את המשפחה ללא כיסוי למרות שנים של הפקדות.

בשורה התחתונה, קרן הפנסיה, במיוחד אחרי שהועברה לניהול תאגידי הביטוח ולפיקוח שיפוטי של שופטי בתי הדין לעבודה, נותנת כיסוי ביטוחי פחות יציב, פחות צפוי ופחות נשלט על ידי העמית ושאיריו, לעומת פוליסות הביטוח של אובדן כושר עבודה וביטוח חיים בחברות הביטוח, שבהן החוזה ברור יותר, המוטבים נקבעים על ידי המבוטח והזכויות פחות תלויות בתקנונים משתנים ובוועדות פנימיות.

ולא העלינו אלא מקצתן של המכשלות שתאגידי הביטוח מציבות על דרכו של המבוטח בבואו לממש את זכויותיו בביטוחים שהוא רכש מקרן הפנסיה.

אכן, בביטוחים בחברות ביטוח, מבוטח המממש את זכותו מוצא עצמו נאבק מול מדיניות תביעות אכזרית של חברות הביטוח. אולם כאן הפוליסה, דיני הביטוח ופסיקת חלק משופטי הערכאות האזרחיות נותנים לו כלים להתמודד. כאן יש דין ולעיתים יש דיין. בביטוחי קרן פנסיה אין דין ולעיתים רחוקות ביותר יש דיין.