באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'
בחודש נובמבר האחרון חגגו תאגידי הביטוח על פסק דינו של שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף והכריזו על מותה של חובת ההנמקה.
גם השופטים בערכאות המבררות החלו לדחות בסיטונות בקשות למחיקת טענות שחרגו ממכתב הדחייה.
עכשיו מסתבר שההכרזה של מותה של חובת ההנמקה הייתה מוקדמת מידי.
הסטוריה של 20 שנה
לפני כעשרים שנה, זיהה המפקח על הביטוח, את ניצניה של "שיטת מצליח" בהתנהלות המפוקחים על ידו.
חוק חוזה הביטוח מחייב את תאגידי הביטוח לברר תביעות באופן ענייני. אולם זרם התלונות שנערם על שולחן המפקח העיד שתאגידי הביטוח מפרים את החוק ודוחים בשיטתיות תביעות מבלי לבדוק אותן. זאת מתוך הנחה שחלק גדול מהמבוטחים יוותרו או יסתפקו בנזיד עדשים. רק אלה שיפנו לבית המשפט יזכו שם בין כתליו לבדיקת תביעותיהם ברצינות. כך הפכו תאגידי הביטוח את מערכת המשפט למחלקת התביעות שלהם על חשבון הציבור.
המפקח התקומם והחליט לעשות מעשה. באחת התלונות שהובאו בפניו הוא הוציא הכרעה עקרונית שהטילה על תאגידי הביטוח חובת הנמקה: תאגיד ביטוח הדוחה תביעה חייב למסור למבוטח מכתב הכולל את כל נימוקי הדחייה העובדתיים והמשפטיים.
באופן יוצא דופן צרף המפקח גם סנקציה: תאגיד ביטוח שיפר את חובת ההנמקה לא יהיה זכאי להעלות בבית המשפט נימוק דחייה שלא הועלה במכתב הדחייה בהזדמנות הראשונה.
סעיף 102 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) מעניק לתאגידי הביטוח זכות לערער על הכרעות המפקח תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. אולם הם לא ניצלו את זכותם. משחלף מועד הערעור הכרעת המפקח הפכה למחייבת כמות שהיא.
למרות זאת, המשיכו תאגידי הביטוח להתנהל בשיטת מצליח. המבוטחים מצדם החלו להגיש לשופטים בקשות למחוק נימוקי הגנה שלא הועלו בהזדמנות הראשונה.
אלא שכאן ציפתה לתאגידי הביטוח הפתעה נעימה מכיוון בלתי צפוי. במקום ליישם את ההכרעה העקרונית כרוחה וכלשונה, החלו השופטים לכרסם בחובת ההנמקה כאילו הם יושבים בערעור על הכרעת המפקח למרות שלא הוגש עליה ערעור כאמור. כך למשל קבע שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין בפרשת סלים כי יש לסייג את חובת ההנמקה בחריג הקובע שהיא לא תחול על נימוק שמחיקתו תביא להרחבת הכיסוי הביטוחי. לא צריך להיות בקיא ברזי הביטוח והפרשנות כדי להבין שבאמצעות חריג כזה אפשר לרוקן את חובת ההנמקה מכל תוכן.
ואולם את מכת המחץ על חובת ההנמקה הנחית שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף, בחודש נובמבר האחרון. מכתב הדחייה, קבע השופט, צריך אמנם לכלול את כל הנימוקים לדחיית התביעה אך לא "את כל הטענות והנתונים שבידי תאגיד הביטוח". ועוד המשיך השופט גרוסקופף וקבע כי די בכך ש"המבוטח הסביר" הבין מתוך מכתב הדחייה את עמדת חברת הביטוח כדי לקבוע שחובת ההנמקה קוימה. השופט גרוסקופף אפילו לא טרח לאבחן בין מבוטח שהוא בנק עתיר ידע ומשופע בייעוץ משפטי לבין מבוטחת חולה סיעודית בת 90 חסרת כל ידע וליווי משפטי.
עם קבלת פסק דינו של השופט גרוסקופף הכריזו תאגידי הביטוח בעליצות על מותה של חובת ההנמקה. גם השופטים בערכאות המבררות החלו לדחות בסיטונות בקשות למחיקת נימוקי דחייה שלא הועלו על ידי תאגידי הביטוח במכתב הדחייה.
והנה בימים אלה, הפיחה מחדש שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר רוח חיים בחובת ההנמקה.
ילד בן ארבע טבע בבריכה. מבטח הבריכה, תאגיד הביטוח החקלאי, סירב לפצות את משפחתו. כאשר ההורים פנו לבית המשפט הוסיף המבטח נימוק הגנה לפיו בעלי הבריכה הפרו את "תנאי השגחה" הרשום בפוליסה. תנאי זה קובע כי "רחצה של קטינים תתבצע אך ורק בעת המצאות אדם בוגר השוחה היטב ומשגיח על הקטינים". אלא שנימוק זה לא הופיע במכתב הדחייה.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב שולמית יעקובוביץ סירבה למחוק נימוק זה מכתב ההגנה. אמנם תנאי ההשגחה לא הוזכר במכתב הדחייה, הסכימה השופטת, אך מדובר בתנאי שהמבטח הגדיר בפוליסה כ"תנאי מוקדם". בקסם הניסוח הוציא תאגיד הביטוח מגדר הסיכון שנטל על עצמו את הסיכון הטמון ברחצת קטינים שלא בנוכחות אדם בוגר השוחה היטב. לפיכך אם נימוק זה יימחק מכתב ההגנה, פסקה השופטת יעקובוביץ, המשמעות תהיה הרחבה של הכיסוי הביטוחי בניגוד לחריג שקבע השופט רובינשטיין.
המבוטחים ערערו לבית המשפט העליון.
אכן, הודתה השופטת יעל וילנר, לחובת ההנמקה של המפקח נקבעו על ידי השופטים חריגים שונים אך "בצידם יש להישמר מפני איונה [ריקונה מתוכן] של הנחיית המפקח באמצעות חריגים אלה".
לפיכך קבעה השופטת וילנר יש להחיל את החריג של השופט רובינשטיין רק כאשר מחיקת נימוק הדחייה יביא ליצירת "כיסוי ביטוחי יש מאין עבור סיכונים אשר לא בוטחו מלכתחילה". כך למשל כאשר המבטח נמנע מלהעלות במכתב הדחייה את הנימוק שפוליסת ביטוח תאונות אישיות לא מכסה נזקי רכוש.
לפיכך החריג לא חל במקרה זה, קבעה השופטת וילנר. הפוליסה הנדונה מכסה אחריות בגין החזקת בריכה. תנאי ההשגחה, אפילו יוכתר על ידי תאגיד הביטוח כ"תנאי מוקדם", אינו נוגע להיקפו של הכיסוי הביטוחי. מדובר אך ורק בתנאי שאי קיומו מחריג בדיעבד את הכיסוי עקב הימנעותו של המבוטח מלנקוט באמצעים להקלת הסיכון. "טענות עובדתיות שלפיהן המבוטח בהתנהלותו גרם לכך שלא יהיה כיסוי ביטוחי יש להביא לידיעת המבוטח או הצד השלישי במכתב הדחייה בהזדמנות הראשונה כדי שיוכלו להשיב להן ולהתמודד עמן, או להשתכנע בצדקתן".
לאור האמור, פסקה השופטת יעל וילנר, תאגיד הביטוח היה חייב להעלות את טענותיו בדבר הפרתו של תנאי ההשגחה במכתב הדחייה ומשלא עשה כן, אין להתיר לו לבצע בבית המשפט "מקצה שיפורים" ולהעלות טענות אלה בכתב ההגנה.