נפגע תאונת דרכים זכה במשפט והלך לעולמו בטרם עת.
האם תאגיד הביטוח זכאי לתבוע מבני משפחתו את החזר הפיצויים שנועדו לשמש לנפגע משענת בשנים שלאחר מותו?
השופטות בטינה טאובר מבית המשפט המחוזי בחיפה ויעל וילנר מבית המשפט העליון דנות בסוגיה. כל אחת בדרכה.
באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'
כאשר אדם זוכה בפיצויים על נזקי גופו ומצבו מחמיר לאחר מתן פסק הדין, הוא יגלה כי עיקרון "סופיות הדיון" לא מאפשר לו לתבוע פיצויים נוספים.
ומה קורה כאשר הנפגע זוכה במשפט והולך לעולמו בטרם עת, האם תאגיד הביטוח זכאי לתבוע מבני משפחתו את החזר הפיצויים שנועדו לשמש לו משענת בשנים שלאחר מותו? לכאורה גם כאן צריך לחול עיקרון "סופיות הדיון". כפי שנראה מיד, הדבר לא כל כך מובן מאליו. לא לכל תאגידי הביטוח וגם לא לכל השופטים.
בשנת 2008 ארעה תאונה מחרידה. תינוק בן שנה וחצי נפגע ממשאית. במשפט שהתנהל נגד האחראי לתאונה, תאגיד הביטוח החקלאי, קבעה השופטת המחוזית שושנה שטמר, כי מדובר באחד המקרים הקשים ביותר בהם הנפגע לא יוכל יותר לעבוד בעבודה בשוק החופשי, אלא בעבודה מוגנת, אף היא חלקית, ששכרה 870 שקל לחודש. השופטת שטמר חישבה את סכום הפיצויים שיקיים את התינוק עד לסוף תוחלת חייו והגיעה לסכום של קרוב לתשעה וחצי מיליון שקל. מסכום זה, קבעה, יש לנכות את גמלאות הביטוח הלאומי שהנפגע זכאי להם בגין נכותו מהתאונה.
אלא שבעת מתן פסק הדין, לא הייתה קיימת וודאות לגבי גובה תגמולי הביטוח הלאומי לאורך כל תקופת חייו של התינוק. השופטת שטמר קבעה לפיכך פתרון מעשי מקובל: שני מיליון שקל ינוכו מידית מהפיצויים שנפסקו. עוד מיליון שקל יוקפא בחשבון נאמנות. תוך חודשיים לאחר שהתינוק יגיע לגיל 18, עליו לפנות לביטוח לאומי ולברר את תגמולי הביטוח הלאומי הסופיים. "אם הנפגע לא יפנה לביטוח הלאומי", הוסיפה השופטת, "הוא ייראה כמסכים לכך שהסכום שהוקפא יועבר לקופת הביטוח החקלאי".
למרבה הצער, הנפגע הלך לעולמו בטרם מלאו לו 18 שנה. נציגי הביטוח החקלאי עטו על הטרגדיה כמוצאי שלל רב ודרשו כי הסכום שהוקפא יועבר לקופת תאגיד הביטוח. כעת משנפטר מן העולם, כך טענו, הנפגע לא יהיה זקוק יותר לסכום שהוקפא.
המחלוקת הונחה בפני השופטת בטינה טאובר, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. השופטת טאובר פסקה להעביר את מיליון השקלים לקופת תאגיד הביטוח החקלאי. היא נימקה את החלטתה בשני נימוקים. האחד פורמלי והשני עקרוני.
במישור הפורמלי, הזכירה השופטת טאובר, כתוב בפסק הדין המקורי כי אם הנפגע לא יפנה לביטוח הלאומי לאחר הגיעו לגיל 18 "הוא ייראה כמסכים לכך שהסכום שהוקפא יועבר לקופת הביטוח החקלאי". והרי המנוח לא פנה למוסד. אמנם לא באשמתו, כי הוא נפטר, אבל פורמלית הוא לא פנה.
במישור העקרוני, הוסיפה השופטת טאובר, השבת הסכום שהוקפא לקופת הביטוח החקלאי, מתיישבת עם תפקידם של בתי המשפט להגן על המעוולים ועל תאגידי הביטוח שלהם, שלא ישלמו, חס ושלום, פיצויים העולים על נזקי הנפגע. בהקשר זה, ניתן לראות בפטירת המנוח כ"נסיבה חדשה שאירעה לאחר מתן פסק הדין" ולהורות להשיב לקופת הביטוח החקלאי את מיליון השקלים שנועדו לפרנס את הנפגע בעתיד. אותו עתיד שאליו הנפגע לא יזכה להגיע.
בני משפחת הנפגע, הגישו ערעור על החלטת השופט בטינה טאובר לבית המשפט העליון. המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת יעל וילנר.
פסק הדין המקורי שניתן על ידי השופטת שושנה שטמר, הסבירה השופטת וילנר, היה פסק דין חָלוּט (סופי). בהתאם לעקרון סופיות הדיון, אין לפתוח עניינים שהוכרעו בפסק דין חלוט, אף אם חל שינוי נסיבות. לעקרון זה שני שיקולים עיקריים: לאפשר לבעלי הדין להישען מתוך וודאות על פסק הדין החלוט ולחסוך במשאבים ציבוריים על ידי הפעלה יעילה של מערכת המשפט.
במקרה זה, הבהירה השופטת וילנר, נפסק לנפגע סכום של קרוב לתשעה וחצי מיליון שקל. מסכום זה נוכה בהתחלה סכום של כשני מיליון שקל והוקפא סכום נוסף של מיליון שקל כדי לוודא מהו סכום הגמלאות הסופי שיש לנכות. בשל פטירתו המצערת של המנוח, התברר כי המנוח לא יקבל גמלאות ביטוח לאומי נוספות על אלה שכבר נוכו. במצב דברים זה, כל ניכוי נוסף יגרע מסכום הפיצוי החלוט שנקבע בפסק הדין.
בשולי הדברים, התייחסה השופטת וילנר, גם לנימוק הפורמלי של השופטת טאובר. "ברירת המחדל שנקבעה בפסק הדין המקורי, שלפיה בהעדר פנייה לביטוח הלאומי הכסף יועבר לתאגיד הביטוח החקלאי, נועדה למנוע אך מצב שבו המנוח בוחר שלא לפנות לביטוח הלאומי ובכך מכשיל את מלאכת הבירור העובדתי של גובה התגמולים שאמורים היו להשתלם למנוח. לא זה המצב בענייננו, והדברים ברורים".
פסק הדין של השופטת יעל וילנר מעורר תקווה. שנים רבות שבית המשפט העליון שלנו מוציא תחת ידו פסקי דין עם נטייה ניכרת לצד תאגידי הביטוח. האם פסק דינה של השופטת וילנר הוא סנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב? מי ייתן.