השופטת שרון שביט כפתורי, מבית הדין האזורי לעבודה, דחתה מכל וכל את טענת מגדל כי מבוטחת, שחלתה בטרשת נפוצה ואיבדה את כושר עבודתה, הפרה את חובת הגילוי. ככל שהפכתי במסמכים הרפואיים מזמן אמת, קבעה השופטת, לא מצאתי כל תיעוד התומך בטענת מגדל, לפיה ידעה המבוטחת שקיים חשש לטרשת נפוצה או למחלה מהותית אחרת.
בערעור לבית הדין הארצי לעבודה, הפך השופט רועי פוליאק את פסק הדין וקבע כי אין כל משמעות לעובדה, שהמבוטחת (כמו רופאיה בזמן אמת) לא ידעה בעת הכניסה לביטוח כי קיים חשש שתתפתח אצלה טרשת נפוצה.
מבלי להיכנס לנימוקי השופט פוליאק, האם ראוי כי שופט, שהתפרנס משך 30 שנה מחברות ביטוח, ידון בתיקיהן?
באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'
השופט ייצג משך 30 שנה את מגדל. העליון: הוא ראוי לדון בגורל מבוטחיה
שילה, אם לשלושה ילדים, בת 27, חלתה בטרשת נפוצה ואיבדה את כושר עבודתה.
שילה הייתה מבוטחת בחברת הביטוח מגדל, בפוליסה שכללה כיסוי לאובדן כושר עבודה. למרות זאת, דחתה מגדל את תביעתה לתגמולי ביטוח.
מגדל טענה כי לפני כניסתה לביטוח, עברה שילה שני אירועים של בעיות בעיניים. אירועים אלה עוררו אצלה חשש שתחלה בטרשת נפוצה. חשש זה הוסתר ממגדל בכוונת זדון כדי להתקבל לביטוח.
שילה פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. השופטת שרון שביט כפתורי שמעה עדויות ועיינה בדקדקנות במסמכים הרפואיים שהוגשו לה. לבסוף הגיעה למסקנה כי הבעיות בעיניים לא היו אלא שני מקרים של דלקות שטופלו וחלפו. "ככל שהפכתי במסמכים הרפואיים מזמן אמת", קבעה השופטת, "לא מצאתי כל תיעוד התומך בטענת מגדל, לפיה ידעה שילה כי קיים חשש לטרשת נפוצה ו/או למחלה מהותית אחרת". לפיכך, דחתה השופטת את טענת מגדל וקבעה כי שילה "לא הסתירה מידע רפואי מהותי, בכוונת זדון, על מנת להיות מבוטחת במגדל".
מגדל הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. כאן ראוי לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר מדוע בכלל תביעות לתגמולי ביטוח נידונות בבתי הדין לעבודה, אשר כשמם, אמורים לדון בענייני עבודה ולא במחלוקות בין מבוטחים לתאגידי ביטוח מסחריים. ואכן זה היה המצב משך 47 שנה.
ביום 21.3.16 חלה טלטלה בתחום משפט הביטוח. תאגידי הביטוח הצליחו בפרשת מנורה, לשכנע את שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, לשנות סדרי בראשית ולקבוע כי לבתי הדין לעבודה הסמכות הבלעדית לדון בתביעות ביטוח שנרכש במסגרת מקום העבודה. ולא רק בתביעות נגד קרנות פנסיה, אלא אפילו כאשר מדובר בחוזה ביטוח אישי, כמו זה של שילה, שנכרת בין המבוטח לבין תאגיד ביטוח מסחרי.
מספר ימים לאחר מכן, ב-13.4.2016 מונה עו"ד רועי פוליאק לשופט בבית הדין הארצי לעבודה. משרד עו"ד רועי פוליאק ושות' התמחה בתחומי הביטוח. עם לקוחותיו נמנו כל חברות הביטוח המובילות. ללקוחות אלה העניק המשרד מגוון רחב של שירותים ובין השאר ניסוחי פוליסות. כך מתואר בכרטיס הביקור של המשרד באתר כל מס.
על רקע זה, הפך השופט רועי פוליאק לאורים ותומים בענייני ביטוח בבית הדין הארצי לעבודה. על פיו יישק דבר בתחום הביטוח. אלא שכאן טמונה בעיה מובנית הקרויה בספרות המקצועית Intellectual Capture ("שבי אינטלקטואלי"). שופטים שבילו "זמן איכות" עם טייקוני ביטוח, כפי שעשה השופט פוליאק במשך 30 שנה, מאמצים לעיתים בבלי דעת, את תפישת העולם והערכים שלהם.
בפרשת מוריאנו, הזהיר נשיא העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר המנוח, את המפקחים על הביטוח במילים אלה: "הקרבה המתמדת של המפקחים על הביטוח לענף עלולה להוביל ליתר הזדהות עם חברות הביטוח מאשר עם המבוטחים עליהם הם אמורים להגן… מוסד הפיקוח עלול לעבור מפיקוח על הענף להגנה עליו".
כמו המפקחים על הביטוח, גם השופטים הם בשר ודם. שופט המתמנה לאחר עשרות שנים בהן התפרנס מגופי ביטוח עתירי ממון, עלול להילכד באותו "שבי אינטלקטואלי". שופט כזה עלול לגלות עיוורון לכל עוול שגופים אלה גורמים לאדם הפשוט.
גם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק יבל"א היה ער לסכנה זו. בספרו שיקול דעת שיפוטי, אזכר השופט ברק את המלצתו של השופט האמריקאי פרנק כי ראוי להם לשופטים שיעברו פסיכואנליזה כדי להגביר את מודעותם העצמית לצורך הכרעה נטולת פניות. "זו אינה הצעתי לשופטי ישראל" מיהר ברק להדגיש. לצעריך, לא הבהיר מדוע. האם שופטי ישראל ניחנים במודעות עצמית רבה יותר מעמיתיהם האמריקניים? אשרי המאמין.
נחזור לעניינה של חולת הטרשת הנפוצה. הערעור של מגדל על פסק הדין החומל והנכון של השופטת שרון שביט כפתורי, הונח על שולחנו של השופט רועי פוליאק. כצפוי, קיבל השופט פוליאק בשתי ידיים את ערעור מגדל תוך התעלמות מתקדימים של בית המשפט העליון ומרוחו ולשונו של חוק חוזה הביטוח. לדעתו, אין כל משמעות לעובדה שהמבוטחת, כמו רופאיה בזמן אמת, לא ידעה בעת הכניסה לביטוח כי קיים חשש שתתפתח אצלה טרשת נפוצה.
שילה לא אמרה נואש והגישה עתירה לבג"צ כנגד פסק דינו של השופט רועי פוליאק. העתירה הונחה של שולחנו של השופט חאלד כבוב. עתירות כאלה נדחות כדבר שבשגרה ולכן אין טעם להתעכב על נימוקי הדחייה. מה שמטריד את הלב היא ה"הערה לפני סיום" של השופט כבוב. השופט מתייחס שם לטענה שהעלתה שילה לפיה "לא היה ראוי שפסק הדין בבית הדין הארצי ייכתב על-ידי השופט פוליאק, שהיה בעבר בעלים של משרד עו"ד שנתן שירותים משפטיים שונים למגדל".
השופט כבוב דחה טענה זו ואף נזף במבוטחת. השופט פוליאק הודיע לבא כוחך כי עבד עבור מגדל, אולם בא כוחך לא התנגד שידון בערעור. "בנסיבות אלה", כלשונו "לא היה מקום להעלות טענה מעין זו במסגרת העתירה". מכל מקום, הוסיף השופט כבוב מבלי לפרט, "אין ממש בטענה זו אף לגופה".
ואני, עם כל הכבוד הראוי, סבור כי העובדה שהשופט רועי פוליאק ביקש את הסכמת הצדדים לדון בתיק, מצביעה על כך שאפילו אצלו קינן ספק, אם ראוי שהוא ישפוט במשפטים בהם מעורבים גופי ביטוח שמהם התפרנס משך עשרות שנים. בעניינים אלה, שעומדים בלב ליבו של אמון הציבור בבתי המשפט, מקום שיש ספק, אין ספק. אי אפשר למרק את הספק בהסכמת המתדיינים.
לעניות דעתי, ואני אומר זאת בבחינת את אשר יאהב יוכיח, ראוי כי השופט רועי פוליאק ידיר עצמו מדיון בכל תיקי הביטוח וקרנות הפנסיה. הרי אין הבדל בין חברות הביטוח. מדובר בענף קרטלי שניסוחי הפוליסות ותקנוני קרנות הפנסיה בו זהות. כך לדוגמא, עו"ד פוליאק התהדר בכך שהוא עסק ב"ניסוחי פוליסות ותקנוני קרנות פנסיה". האם כעת בהיותו שופט בערכאה העליונה, הוא ידון בלב פתוח בבקשת אלמנה הטוענת כי סעיף בפוליסה או בתקנון פנסיה שהוא עצמו ניסח הוא סעיף מקפח? אשרי המאמין.