כמו כל ישראלי ממוצע, קצת אחרי השירות הצבאי התחלתי לעבוד. במשך 20 שנה הייתי שכיר, עד שבסוף הגשמתי חלום והפכתי לעצמאי.
עמית אדלר, אתר zman.co.il
מרגע שהופכים לעצמאים ופותחים עסק, אין ברירה אלא לנבור בכל הכספים שאתם מוציאים ומכניסים. אומנם בתור שכיר הרווחתי משכורת סבירה עד מכובדת, ואפילו הצלחתי לחסוך מדי חודש; אבל אחד הדברים שלגביהם הייתי בור מוחלט – היה נושא הפנסיה שלי.
כשהופכים לעצמאים ופותחים עסק, אין ברירה אלא לנבור בכספים שמוציאים ומכניסים. אומנם כשכיר הרווחתי משכורת סבירה עד מכובדת והצלחתי לחסוך, אבל הייתי בור מוחלט בנושא הפנסיה שלי
בגיל 42, כשבדקתי כמה פנסיה נצברה לי אחרי 20 שנות עבודה כשכיר – הזדעזעתי לגלות שכמעט כלום לא קיים בקופה. הסכום שהיה שם הספיק לפנסיה עלובה ומגוחכת של 1,300 – 1,500 שקל בחודש בלבד.
לאן הלך הכסף?! הרי גם בחישוב שמרני, עד גיל 42 הייתי אמור להגיע לפחות ל-2 מיליון שקלים שנצברו בקופה (ועד גיל הפרישה גם הרבה מעבר לכך).
דבר אחד חשוב שזכור לי מאותן שנים, הוא שהוצאתי את כספי הפיצויים לאחר התפטרות / פיטורים פעמיים או שלוש. מצד אחד אמרו לי שיש רכיב מסוים שבו ניתן להשתמש בלי שזה ינגוס בפנסיה; אבל מצד שני – או שהוצאתי את הרכיב הלא נכון או שקיבלתי ייעוץ שגוי, כי כסף לא נצבר שם.
סיבה נוספת לבלגן הפנסיוני הזה, היא שמעולם לא טרחתי באמת לבדוק כמה כספים נצברו בקופה, והאם המעסיקים שלי אכן הפרישו את הסכומים הנחוצים. בתלושי המשכורת אני זוכר די במובהק שתמיד היה חלק שנגע להפקדות לפנסיה, אבל לא ממש התעניינתי.
שילוב מדהים של בורות וחוסר רצון לפעול מהצד שלי, ביחד עם (ככל הנראה) חוסרים בהפקדות מעסיק – הוביל למצב שבו מצאתי את עצמי בגיל 42 בלי שום פנסיה ליום פרישה.
אין ספק שהתעוררתי מאוחר, אבל למזלי לא מאוחר מדי…..
לחץ כאן לקריאת המשך הכתבה באתר zman.co.il