שבע שופטי עליון בדיון נוסף, שמו קץ לגזל פנסיות על ידי תאגידי הביטוח

האם יעלה על הדעת שהביטוח הפנסיוני, אותו רכש קורבן תאונה במיטב כספו לטובת אלמנתו, יפטור את האיש שאחראי לתאונה ואת תאגיד הביטוח שלו מתשלום פיצויים לאלמנת הקורבן?

את התשובה נותנים שבעה שופטי בית המשפט העליון,

באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'

מיליוני ישראלים מפרישים מידי חודש בחודשו קרוב לעשרים אחוז משכרם לביטוח פנסיוני. איש מהם לא מעלה על דעתו, כי על פי פסיקת העליון, במקרה שמעוול יגרום למותם, מי שייהנה מכספי הביטוח הפנסיוני הם לא אחרים מאשר… המעוול ותאגיד ביטוח האחריות שלו.

בעקבות פסיקה זו, איבדו במהלך השנים אלפי אלמנות, את הפיצויים שבתי המשפט פסקו להם. כך עד לפני יומיים. בתאריך 13.12.2023 נפל דבר בישראל. הרכב מורחב של בית המשפט העליון שם קץ להלכה מקוממת זו.
דוד נהרג בתאונה. השופט ירון בשן, מבית משפט השלום בתל אביב, קבע כי סכום הפיצויים המגיע לאלמנתו מהאחראי לתאונה ומתאגיד הביטוח שלו, כלל, עומד על שלושה מיליון שקל בקירוב. אלא שלמנוח היה גם ביטוח פנסיוני ממקום עבודתו. שווי קצבאות השאירים שהאלמנה הייתה זכאית לקבל מהביטוח הפנסיוני עד לתום תוחלת חייה עמד על יותר משלושה מיליון שקל. סכום הפיצויים ושווי הקצבאות מתקזזים, פסק השופט בשן, או בלשון אנשי הביטוח, "תביעת הפיצויים נבלעת". בקיצור, השופט בשן פטר את כלל מכל תשלום ושילח את האלמנה לביתה בלא כלום.

האלמנה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. שלושת שופטי ההרכב, שלומית יעקובוביץ, יהודית שבח ויונה אטדגי הצדיקו את השופט בשן. כל קביעה אחרת, כך פסקו, "תעשיר" את האלמנה ממות בעלה.
האלמנה לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה הונחה על שולחנו של השופט יצחק עמית.
השופט עמית הוא אחת החידות הגדולות של משפט הביטוח והנזיקין. כאשר ישב בבית המשפט המחוזי בחיפה, הוא קיים בדווקנות אחר ייעודו של שופט במדינה יהודית ודמוקרטית: הגנת החלש מפני החזק. הוא גילה אנושיות וחמלה לנפגעים, בשילוב בקיאות גבוהה בדיני הביטוח והנזיקין. והנה זמן מה לאחר שמונה לבית המשפט העליון, חל היפוך מוחלט בגישתו.

כך קרה גם בעניין אלמנתו של דוד. השופט עמית העיד על עצמו כי הוא מתלבט בין "שני רציונלים", כלשונו. מצד אחד, אם האלמנה תקבל גם פיצויים מתאגיד כלל וגם תמשיך לקבל קצבת שאירים מהביטוח הפנסיוני, אזי היא "תתעשר" ממות בעלה. מצד שני, המנוח שילם כל חייו עבור הביטוח הפנסיוני לפרנסת האלמנה. לכן אם יפחית מהפיצויים את שווי קצבאות השאירים, ייהנו המעוול ותאגיד כלל, מן ההפקר.
בסופה של התלבטות, בחר השופט עמית את גישתו מאז מונה לעליון: עדיף שתאגיד כלל ישלשל לכיסו את שווי קצבאות הביטוח הפנסיוני, מאשר לאפשר לאלמנה לשרוד בעזרתן את שארית חייה בכבוד.
אלא שלאחר מתן פסק הדין, חלה תפנית דרמטית. הובא לתשומת לב השופט עמית כי פסק דינו חייב היה להינתן בהרכב של שלושה שופטים. לכן הורה על ביטול פסק דינו והעביר את הדיון בו להרכב של שלושה שופטים אחרים, יעל וילנר, דפנה ברק ארז ועוזי פוגלמן.

השופטת יעל וילנר דחתה את הטענה שאם האלמנה תקבל גם פיצויים מהמעוול וגם את קצבת השאירים מהביטוח הפנסיוני, הדבר "יעשיר" אותה ממות הבעל. זאת משום שמדובר בהטבות שונות. קצבת השאירים משולמת לאלמנה בשל עצם פטירתו של המנוח מכוח תנאי עבודתו, ללא קשר לתאונה. לעומת זאת, את הפיצויים משלם המעוול ליורשי המנוח בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה.
השופטת דפנה ברק-ארז הצטרפה לדעת השופטת יעל וילנר והוסיפה על ההבדלים שבין הפיצויים לבין קצבת השאירים. הפיצויים, בחלקם הגדול, משולמים ליורשים, גם אלה שלא היו תלויים במנוח לפרנסתם. סכום הפיצויים מחושב לפי תוחלת עבודתו ויכולת השתכרותו של המנוח. קצבת השאירים, לעומת זאת, משולמת רק לבני המשפחה שהיו תלויים במנוח לפרנסתם. היא מחושבת לפי משך השירות של המנוח וגובה השתכרותו בשנים שחלפו.

מעבר לכל אלה, הוסיפה השופטת ברק-ארז, דיני הנזיקין אף פעם אינם מפצים את הקורבן באופן מלא. מותו של אדם מסב לקרוביו גם נזק הנובע מאובדן אישי ורגשי. לכן פיצוי נוסף המשולם לקרובי הקורבן, אינו צריך להיחשב כמיטיב עמם יתר על המידה. וקיים גם האינטרס הציבורי, הוסיפה השופט ברק-ארז, החשש כי מעוולים לא יורתעו אילו ידעו שבמקרים מסוימים לא יידרשו לפצות את קורבנותיהם.
בסופו של יום, זכתה האלמנה בקצבאות השאירים שנלקחו ממנה.

אלא שכאן חלה שוב תפנית בעלילה. תאגיד הביטוח כלל לא השלים עם זכיית האלמנה בפיצויים. הוא הגיש בקשה לדיון נוסף. הבקשה הונחה על שולחנו של השופט נעם סולברג. האמפתיה לאדם הפשוט ולסבלו, אינה מנת חלקו של השופט סולברג וזאת בלשון המעטה. השופט סולברג לא הפתיע גם הפעם. הוא קיבל את בקשת תאגיד כלל וקבע כי יש לקיים דיון נוסף בסוגיה.
בימים אלה, נסתם סוף סוף הגולל על הסאגה. הרכב של 7 שופטי עליון, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק-ארז, דוד מינץ, יוסף אלרון ויעל וילנר קבע פה אחד כי "לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ושמיעתם בעל-פה לפנינו, לא ראינו מקום לשנות מקביעותיו של פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף".
הנה כי כן, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, ניצב בית המשפט העליון להגן עלינו מפני אובדן זכויות הפנסיה שעבורן שילמנו במשך כל שנות חיי עבודתנו. וכבוד מיוחד מגיע לשופט יצחק עמית על האומץ להיות פתוח לשכנוע לשנות את דעתו וגם לשופט סולברג, שלמרות שפתח את הפתח לדיון נוסף, הבין כי אין מקום לחזור משינוי הלכה שגרמה עוול לכל כך הרבה אלמנות ויתומים.