מבוטח בקרן פנסיה הלך לעולמו. מנורה סירבה להעניק לאלמנתו ויתומו את תגמולי הביטוח.
האלמנה והיתום הגישו תביעה לבית הדין לעבודה, 91 יום לאחר שמנורה דחתה את תביעתם.
מנורה טענה כי לפי התקנון הם היו חייבים להגיש את התביעה תוך 45 יום ולכן התביעה התיישנה.
השופט אייל אברהמי, מבית הדין לעבודה בירושלים, נותן פסק דין תקדימי בסוגייה.
באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'
מי שיעיין במאגרי פסיקה, יגלה תופעה מזעזעת: אלמנות ויתומים, קשישים ונכים, נזרקים בזה אחר זה מאולמות בתי המשפט. מוכי גורל אלה נדונים לחיים של מחסור, למרות ששילמו כל חייהם פרמיות לתאגידי הביטוח, הפקידו כעשרים אחוז משכרם לקרנות הפנסיה ולמרות שתביעתם צודקת. השופטים מסרבים לדון בתביעותיהם מסיבה אחת ויחידה: המבוטחים הגישו את תביעתם לבית המשפט לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
תקופת ההתיישנות של תביעות ביטוח היא 3 שנים. אולם בתחום הביטוח הפנסיוני, תאגידי הביטוח טוענים כי היא קצרה יותר: 45 יום. כך כתוב בתקנוני קרנות הפנסיה אותם מאשר המפקח על הביטוח, זה שתפקידו העיקרי הוא להגן על זכויות המבוטחים.
בימים אלה קם שופט אמיץ אחד וקרא תיגר על טענה זו.
יותם החל לסבול מתסמינים רפואיים קשים. התסמינים פגעו בתפקודו בעבודה ואילצו אותו לצאת לחל"ת (חופשה ללא תשלום). בחלוף 5 חודשים, חזר לעבודה, אולם מצבו המשיך להידרדר. בהמשך, אובחן אצלו סרטן הדם מסוג מיאלומה נפוצה. שלוש שנים לאחר מכן הלך יותם לבית עולמו. המנוח הותיר אחריו אלמנה ויתום.
עד היציאה לחל"ת, הקפידו יותם ומעסיקו להפקיד, קרוב לעשרים אחוז משכרו, לקרן הפנסיה מבטחים המנוהלת על ידי חברת מנורה. כשיצא לחל"ת, הופסקו ההפקדות לקרן הפנסיה. עם חזרתו לעבודה, חודשו ההפקדות מיד. למרות זאת, לאחר מותו, סירבו מסלקי התביעות במנורה לשלם לאלמנה וליתום את פנסיית הנכות לה זכאי כל חבר בקרן. היציאה לחל"ת והפסקת ההפקדות לקרן, טענו מסלקי התביעות במנורה, קטעה את חברותו של יותם בקרן הפנסיה. אמנם במשך 5 חודשי החל"ת, נהנה המנוח מ"ארכת ביטוח" שיצרה רצף ביטוחי. אולם כדי להמשיך רצף זה היה עליו להסדיר, בתוך תקופת "ארכת הביטוח", את התשלום עבור הארכה נוספת של הביטוח. המנוח והמעסיק המשיכו את ההפקדות לקרן רק בחלוף חמישה חודשים. לכן הרצף הביטוחי נקטע. תקופת החברות שקדמה לחל"ת נמחקה כלא הייתה. יותם נחשב כחבר חדש בקרן. מכיוון שמחלתו החלה בטרם ההצטרפות החדשה לקרן, כדי להיות מבוטח מחדש היה עליו לשרוד במשך חמש שנות "אכשרה" לפחות. מכיוון שהמנוח נפטר קודם לכן, אין לאלמנתו ויתומיו כל זכות לקבל את פנסיית הנכות שלו.
במשפט שהתקיים בפני השופט אייל אברהמי, מבית הדין לעבודה בירושלים, התברר כי אין לטענת מנורה כל שחר. על בסיס הראיות שהובאו בפניו, קבע השופט אברהמי כי יותם שב לעבודתו בתום חמשת חודשי החל"ת. מיד עם שובו, נעשתה הפקדה לקרן עבור החודש הראשון לחזרתו ובהמשך עבור החודשים הבאים. "נוצר אפוא רצף ביטוחי", פסק השופט וקמה הזכות לפנסית נכות.
גם אם זכאים האלמנה והיתום לפנסיית הנכות, התעקש נציג מנורה, הם איחרו את הרכבת. מרגע שמנורה סירבה לשלם להם, היה עליהם לפעול על פי הוראות התקנון ולערער לבית הדין לעבודה תוך 45 יום. במקום זאת, הם ישנו על זכויותיהם והגישו את הערעור לבית הדין תוך 91 יום. לכן לפי תקנון הקרן, תביעתם התיישנה ויש לדחותה מכל וכל.
טענה זו קוממה את השופט אייל אברהמי. קביעת לוח זמנים להתיישנות כל כך קצרה בתקנון, השיב השופט, נוגדת את הוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות האוסרות לקבוע תקופת התיישנות קצרה מששה חודשים. בכל מקרה, קיצור תקופת התיישנות לא יכול להיעשות בתקנון. לפי סעיף 19 לחוק ההתיישנות, הייתה מנורה חייבת להחתים את המנוח על הסכמה לקיצור תקופת ההתיישנות במסמך "נפרד בכתב".
"יתר על כן", הדגיש השופט, "עמידה על טענה זו, תוך התעלמות מהמצוקה בה הייתה האלמנה בסמוך לאחר פטירת בעלה מהווה חוסר תום לב מהותי".
בשולי פסק הדין ואולי במרכזו, הזכיר השופט לנציג מנורה כי נושא החיסכון הפנסיוני הוא בעל חשיבות רבה לעובד ולבני משפחתו התלויים בו מבחינה כלכלית. כמו כן, מערכת היחסים בין קרנות הפנסיה לבין מבוטחיה, מאופיינת בפערי מידע משמעותיים ויחסי כוחות בלתי שוויוניים. לפיכך, מוטלות על קרנות הפנסיה חובות אמון, נאמנות ותום לב מוגבר כלפי מבוטחיהן במיוחד במקרים שבהם עומד להיגרם נזק למבוטח עקב הפסקת ההפקדות לקרן.