האם חברת ביטוח זכאית לקזז חובות מעסיקים מפיצויי נפגעים בתאונות עבודה?

שירביט חויבה בתשלום פיצויים לעובד שנפגע בתאונת עבודה.
שירביט טענה כי מתשלום הפיצויים לעובד יש לקזז את חובות המבוטח (המעביד) לחברת הביטוח בגין השתתפות עצמית וכן הפרשי פרמיות בגין סיכון מוגבר.
עד כה התקבלו טענות קיזוז אלה מבלי להתעמק יתר על המידה בנכונותן.
השופטת נסרין עדוי-ח'דר, מבית משפט השלום בחיפה מנתחת באיזמל מנתחים חד את הסוגיה ומגיעה למסקנה אחרת.

באדיבות משרד עו"ד חיים קליר ושות'

דיני הנזיקין מטילים על כל מעסיק את החובה לדאוג לבטיחות עובדיו. מעסיק שיתרשל, יחויב בתשלום פיצויים. רבים מהמעסיקים רוכשים לפיכך ביטוח חבות מעבידים. ביטוח זה משמש למעסיק מקור למימון הפיצויים ולעובד בטוחה לגבייתם.
ומה יקרה אם המעסיק חייב כספים לחברת הביטוח? עד כה קיזזו שופטינו, כעניין שבשגרה, את חובות המעסיקים לחברת הביטוח מהפיצויים שנפסקו לעובדים. בימים אלה ניתן פסק דין עקרוני ומרתק בסוגיה.

מעשה שהיה כך היה:

עובד נכווה קשות מזפת חם בתאונת עבודה. למעסיקה שלו, חברת נעאמנה פאוזי, היה ביטוח חבות מעבידים בחברת שירביט. העובד שנכווה תבע לפיכך את המעסיקה ואת שירביט בבית משפט השלום בחיפה.
בסופם של הדיונים, פסקה השופטת נסרין עדוי-ח'דר, כי האחריות המלאה לתאונה מוטלת על המעסיקה ועל שירביט. המעסיקה אחראית, כי התרשלה בכך שלא סיפקה לעובד סרבל המונע פגיעות מזפת חם. שירביט אחראית, כמבטחת חבות המעסיקה כלפי העובד.
בשלב זה קמו נציגי שירביט וטענו כי מהפיצויים שנפסקו לעובד יש לקזז את סכום ההשתתפות העצמית שהמעסיקה התחייבה לשלם לשירביט בכל פעם שהביטוח יופעל.
טענה מסוג זה, כאמור, מתקבלת כדבר שבשגרה בבתי המשפט בישראל. השופטת הראשונה שהבחינה בכך שקיצוץ זה הוא בלתי חוקי ונוגד את האינטרס הציבורי, היא השופטת נסרין עדוי-ח'דר.
הקיצוץ הוא בלתי חוקי, קבעה השופטת, כי בהתאם לחוק חוזה הביטוח, חייבת חברת ביטוח חבות המעבידים, לשלם לעובד שנפגע את מלוא "שיעור הנזק שנגרם" לו. כך במפורש קובע החוק. המגבלה היחידה שמותר לחברת הביטוח לקבוע בפוליסה היא תקרת אחריות, או בלשון החוק "סכום ביטוח". החוק אינו מתיר בשום פנים ואופן לקבוע מגבלה נוספת של "רצפת אחריות", כלומר שהעובד יקבל רק את יתרת סכום הפיצויים שמעבר לסכום ההשתתפות העצמית.
הטלת תשלום ההשתתפות העצמית על העובד, הוסיפה השופטת עדוי-ח'דר, נוגדת גם את האינטרס הציבורי. שהרי תכלית ההשתתפות העצמית, היא לדרבן מעסיקים לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע תאונות עבודה. לכן חשוב שדווקא המעסיקים ישלמו את סכום ההשתתפות העצמית ולא עובדיהם.
יתרה מזו, אין זה הוגן שהעובד לא יקבל פיצויים על מלוא נזקיו על לא עוול בכפו. גם אין להשוות בין הכוח והאמצעים הנתונים בידי חברות הביטוח לגבות מהמעסיקים את ההשתתפות העצמית, לבין הכוח הנתון בידי הניזוק-העובד לפעול כנגד המעסיק להשיב לו את סכום ההשתתפות העצמית שקוזז מהפיצויים שלו.
אבל המפקח על הביטוח בכבודו ובעצמו, טענו נציגי שירביט, אישר לנו לרשום בפוליסות תנאי המאפשר לנו לקצץ את ההשתתפות העצמית מהעובד שניזוק. השופטת עדוי-ח'דר דחתה את הטענה. היא הזכירה לנציגי שירביט, כי בפרשת זליגמן קבע בית המשפט העליון, שבגלל תסמונת הדלת המסתובבת במשרד האוצר, עמדות המפקח אינן בבחינת "כזה ראה וקדש" ואפילו לא מהוות ברירת מחדל.
נציגי שירביט לא נואשו מניסיונם להפחית את סכום הפיצויים. המעסיקה גם לא דיווחה לנו על ההיקף האמיתי של שווי הפרויקט בו ארעה התאונה, טענו. היא הצהירה על שווי פרויקט בהיקף של כמחצית משווי הפרויקט האמיתי. בכך הטילה על שירביט סיכון כפול מהסיכון שעליו הצהירה בכניסה לביטוח. על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, במקרה של החמרת סיכון, יש לקצץ מסכום הפיצויים את שיעור ההחמרה. במקרה זה, לפיכך, יש להפחית מסכום הפיצויים את מחציתם לפחות.
אכן, הודתה השופטת, אם הפרמיה חושבה בכניסה לביטוח על בסיס סיכון מסוים והוא הוחמר במהלך תקופת הביטוח, יש לחייב את חברת הביטוח בתגמולי ביטוח מופחתים. אולם ממסמכי הביטוח עולה כי שירביט לקחה בחשבון שבמהלך תקופת הביטוח הסיכון עלול לעלות. לכן היא קבעה בפוליסה "מנגנון התאמה": בתום תקופת הביטוח, או במועדים הקודמים לכך, לפי שיקול דעתה, אמורה להערך התאמת פרמיה לפי שווי העבודות שיבוצעו בפועל. מעבר לכל, ציינה השופטת, המבטחת לא הוכיחה באיזה שיעור הסיכון הוחמר ומה הפרמיה שהיה על המעסיקה לשלם כתוצאה מהחמרת הסיכון.
בסופו של יום, פסקה השופטת נסרין עדוי-ח'דר כי העובד הניזוק זכאי למלוא הפיצויים, ללא כל "תספורת" בשל חובות והתחשבנות בין שירביט לבין המעסיקה.